"יוסף חדאד הוא לא יהודי.

גילי כהן כותב: "יוסף חדאד הוא לא יהודי. ערבי נוצרי, נולד בחיפה וגדל בנצרת. ב2003, אחרי הפיגוע במסעדת מקסים, נער ערבי מנצרת ראה יהודים וערבים נרצחים יחד באותה מסעדה, והחליט שהוא לא נשאר בבית. הוא התנדב לצה"ל. גולני. מפקד. במלחמת לבנון השנייה נפצע קשה מטיל, עבר שנה של שיקום, והוא נכה צה"ל עד היום. הפצע הזה לא נסגר בסוף המלחמה. הוא נושא אותו איתו כל בוקר. וכשהיה יכול לשתוק, לחזור הביתה ולהגיד "נתתי מספיק", הוא עלה לבמות. בפרלמנטים באירופה ובאמריקה, בקמפוסים, באולפנים בערבית, מול אנשים שפתחו את הוויכוח בצעקה "רוצח תינוקות". מאז השבעה באוקטובר, כשהעולם כולו הפנה לנו גב, הוא היה הקול שלנו. בעברית, באנגלית ובערבית. חמאס הוציא נגדו פתווה. איראן הגדירה אותו אישיות עוינת. קיצונים תקפו את המשפחה שלו ושברו לאמא שלו את היד. ואבא שלו, בן 72, עמד שם. ביד אחת החזיק את היד השבורה של אשתו, ובשנייה הצביע על התוקפים. ואז הסתכל על הבן שלו ואמר: "אנחנו נתמוך בך. לך עד הסוף". תעצרו רגע על התמונה הזאת. אמא בוכה עם יד שבורה, ואבא שלא מבקש מהבן שלו לוותר, אלא להמשיך. והוא המשיך. עד הסוף. ואז הוא עשה את הדבר שאי אפשר לסלוח עליו: הוא נכנס לפוליטיקה, בימין, אבל לא במקום שקבעו לו. ומאותו רגע מי שחיבקו אותו התחילו לחפור. שלפו ראיון ישן, שבו אמר בערוץ ערבי את מה שאמרה אז ממשלת ישראל עצמה. מי שהיה אתמול "הגיבור שלנו" הפך בן לילה ל"סכנה לגוש". תתווכחו איתו. תצביעו למי שאתם רוצים. זאת דמוקרטיה. אבל אל תגידו לו שאין לתת בו אמון. אדם שקיבל טיל בשביל המדינה הזאת, שאמא שלו שילמה ביד שבורה על הנאמנות שלו, לא צריך להוכיח לכם כלום. ויש פה עוד משהו, גדול יותר מיוסף ומכל רשימה. לפעמים בחירות הן לא רק פוליטיקה. הן לא רק חשבון של מנדטים, גושים ואחוז חסימה. לפעמים פתק בקלפי הוא אמירה ערכית. הוא צו קטגורי: יש דברים שעושים כי הם נכונים, גם כשהם לא משתלמים. לפעמים פתק הוא חינוך. הילדים שלנו לא יזכרו איזה סקר היה בשבוע האחרון לפני הבחירות. הם יזכרו מה עשינו כשמי שנלחם בשבילנו עמד מולנו וביקש הזדמנות. לפעמים פתק הוא שאיפה. תפילה קטנה בתוך מעטפה, למקום טוב יותר. למדינה שבה ערבי שבחר בישראל לא צריך לבחור בין המשפחה שלו לבין הכבוד שלו. ולהצביע לפי סקרים? זה כמו לקבוע את הערכים בבית לפי גובה המשכורת. כמו להגיד לילד: ביושר נחזיק רק כל עוד הוא משתלם, ונאמנות נשמור רק כשהגרף עולה. אף אחד מאיתנו לא מחנך ככה. אף אחד מאיתנו לא בודק בדוח רווח והפסד אם כדאי לו לעמוד לצד חבר. ערכים לא מכמתים. הם לא נכנסים לטבלת אקסל, ואין להם עמודת תשואה. יש דברים בחיים, ויש רגעים בחיים, שבהם אתה צריך להחליט מי אתה. אם אתה אוהד של קבוצת כדורגל, שבוחר בצבע של החולצה ושר בקול רם רק כשהיא מנצחת, או שאתה אדם שהאידיאולוגיה והערכים שלו חשובים לו יותר מהתוצאה על לוח התוצאות. ולפעמים האמירה הזאת חשובה יותר מכל שיקול צר, מכל אינטרס סקטוריאלי, מכל חישוב קר של מי ייפול מתחת לקו. כי גוש אפשר לבנות מחדש בבחירות הבאות. אמון שנשבר, לא. ויש מי שמסתכל על זה. נער בנצרת, ילד דרוזי בכרמל, צעיר בדואי בנגב שמתלבט אם לשים כומתה חומה. הם רואים בדיוק מה עושים פה למי שבחר בנו. והם לומדים מזה שיעור, אם נרצה ואם לא. ידיד לא בודקים לפי הרשימה שהוא רץ בה. בודקים לפי מה שהוא היה מוכן לשלם בשבילך. יוסף, תודה, על הפצע, על השנים, על אמא שלך ועל אבא שלך. גם אם יש פה מי שכבר שכח להגיד את זה".