בטקס הממלכתי לציון 7 באוקטובר פגשתי את אלי טהר. חיבקתי אותו חזק, ובאותם רגעים הרגשתי שאני מחבק סיפור של עם שלם.

בטקס הממלכתי לציון 7 באוקטובר פגשתי את אלי טהר. חיבקתי אותו חזק, ובאותם רגעים הרגשתי שאני מחבק סיפור של עם שלם. אלי הוא אב שכול פעמיים ואח שכול. לפני יותר מעשרים שנה איבד את בנו רועי הי״ד, שנים קודם לכן את אחיו סא״ל יוסי טהר הי״ד, ובבוקר הנורא של ה- 7 באוקטובר איבד גם את בנו יוסי חי הי״ד, גיבור ישראל. יוסי חי לא היה אמור להיות שם באותו בוקר. כשהבין שעם ישראל נמצא בסכנה, יצא לחלץ לוחם פצוע ומשם המשיך להילחם מול המחבלים סמוך לקיבוץ מפלסים. הוא נלחם עד הרגע האחרון, העביר מידע קריטי שסייע להציל חיים ונפל בקרב. ואבא שלו, אלי, נשאר עם כאב שאי אפשר לתאר. אבל ימים ספורים אחרי שקם מהשבעה על בנו, כבר יצא לחזק ולחבק משפחות שכולות אחרות. חיבקתי את אלי וחשבתי על כל המשפחות מאז אותו בוקר מר ונמהר. על האבות והאמהות, האלמנות והיתומים, האחים והאחיות. על כל בית שבו נשאר כיסא ריק וגעגוע שלא עוזב, על הגיבורים שלנו, שיצאו בלי לשאול שאלות, הסתערו לתוך התופת והצילו חיים. יהי זכרם של כל הנרצחים והנופלים ברוך. ה׳ יקום דמם🕯️💔