מי אחראי לכך שההתפרעויות ביהודה ושומרון יוצאות משליטה, והפורעים היהודים עושים בשטח כבשלהם?

מי אחראי לכך שההתפרעויות ביהודה ושומרון יוצאות משליטה, והפורעים היהודים עושים בשטח כבשלהם? הנה תשובתי בקצרה ככל האפשר: 1. הדרג המדיני הבכיר - ראש הממשלה שמפרסם הודעות גינוי רפות במקרה הטוב, ומכחיש את התופעה במקרה הרע (״70 נערים מבתים הרוסים״), ולא מתערב בהחלטות שר הביטחון בנושא שפוגעות ביכולת לטפל בתופעה; שר הביטחון כ״ץ, שמהיום שנכנס לתפקידו החל לפעול כדי לשלול מצה״ל כלים לטפל בתופעה (ביטול המעצרים המנהליים, הניסיון שלא צלח לבטל גם את הצווים המנהליים, הניסיון להלך אימים על מפקדי צה״ל כמו בפרשת ״פיטורי״ האלוף אבי בלוט, והתמיכה בפורעים - כמו בפרשת טל ינון דרדיק). 2. צה״ל - שהפריסה שלו ביו״ש נמוכה מדי מול היקפי התופעה, ושפעם אחר פעם הכוחות לא מצליחים לעצור בזמן אמת את הפורעים. גם במקרה היום, ההסבר של הצבא הוא ש״קודם דואגים לפזר את האירוע, אחר כך מטפלים במעצרים״, אבל זו טענה שיש בבסיסה כשל מובנה - אחרי שהאירוע יפוזר, הפורעים יברחו ולא יהיה סיכוי לתפוס אף אחד. זה מתחבר כמובן לפעולת הכוחות בשטח, שלא תמיד פועלים בהתאם להוראות ולפקודות, לצד הקושי הברור של חיילים ישראלים לפעול מול יהודים, במקום מול טרוריסטים פלסטינים כפי שהוכשרו. זה מתבטא, למשל, בכך שהוראות הפתיחה באש שקיימות בצה״ל, לא מבוצעות בפועל למול יהודים - ובאף אחד מהאירועים האלה, חמור ככל שיהיה, לא ירו לוחמים במכוון לעבר הפורעים במטרה לעצור אותם. באופן כללי, מפקדים רבים בשטח לא מגלים מוטיבציה גבוהה במיוחד לטפל בתופעה. הצבא גם עוצם עיניים פעמים רבות מפעילותם השנויה במחלוקת של חיילי ההגמ״ר - ולא פועל לבצע טיפול מעמיק בסוגיה. 3. שב״כ - שאמור לספק מודיעין מקדים על האירועים במטרה לסכל אותם, אבל ברוב גדול של האירועים (כולל היום) לא מתקבל שום מודיעין מראש על ההתארגנויות, והצבא נתפס בהפתעה. גם בדיעבד, מעטים מאוד הפורעים שנתפסים לאחר מעשה, והמודיעין של שב״כ לא מספיק ברוב המקרים לטובת גיבוש תשתית ראייתית שמסתיימת בכתב אישום. שב״כ גם לא ממש דופק על השולחן כדי לדרוש מהדרג המדיני כלים נוספים, כמו חידוש המעצרים המנהליים. מאז כניסת ראש שב״כ דוד זיני לתפקידו, דרישה כזו טרם עלתה מפורשות מול הדרג המדיני (זיני רק אמר שהוא ״קרוב״ לכך). 4. משטרת ישראל - שלא מטפלת בכלל באירועים בשטחי A ו-B ונמנעת באופן מכוון מלהגיע לאירועים בשטחים אלה (ובפועל - רוב גדול של האירועים קורה בשטחים אלה). המשטרה נאחזת בטענה שהיא מוסמכת לפעול רק בשטחי C, וכך פשוט לא מגיעה לרוב האירועים, ונכנסת רק שעות לאחר אירוע כדי ״לאסוף ראיות וממצאים״ - שברוב מוחלט של המקרים לא מובילים לכלום. גם באירועים שאליהם המשטרה מוזמנת לבצע מעצרים או עיכובים, פעמים רבות מגיעה באיחור רב - אם מחוסר יכולת והיקף כוחות נמוך, ואם מחוסר מוטיבציה גם שם. 5. פוליטיקאים בכירים - שרים וחברי כנסת רבים, שמעניקים רוח גבית לפורעים. פעמים רבות מביעים תמיכה גלויה בהם (בולטת במיוחד בעניין זה ח״כ לימור סון הר מלך), ובפעמים אחרות - מגמדים את התופעה, נמנעים מלגנות אותה, ומספקים אמירות מרומזות שתומכות בפעילות אלימה נגד פלסטינים. דוגמה מובהקת לאירוע מהסוג הזה היא הפרסומים האחרונים על האירוע במצפה יריחו, שבו שוטרים שהגיעו לעצור יהודי שחשוד במעשי אלימות נגד פלסטינים - הותקפו באלימות בידי ח״כ קרויזר מעוצמה יהודית, ולפי הדיווחים גם השר בן גביר פעל נגד השוטרים במקום. 6. מנהיגי הציבור בהתיישבות והרבנים - שפעם אחר פעם, לא מגנים את האירועים, מספקים להם הצדקות ותירוצים, ומנסים ליצור מצג של ״הגנה עצמית״ - לגיטימציה לפעולות אלימות נגד פלסטינים, בגלל הפעולות האלימות שהפלסטינים מבצעים (והם בהחלט מבצעים). גם רבנים, כמו הרב דב ליאור, מבכירי הרבנים בציונות הדתית, שרק הבוקר פרסם פסק הלכה שמתיר ליהודים למסוק זיתים של פלסטינים ביו״ש. 7. מערכת המשפט והפרקליטות - שפעם אחר פעם, ממהרת לשחרר את החשודים המעטים שנעצרים בחשד שביצעו פעולות אלימות נגד פלסטינים, ושלא תמיד מאפשרת למשטרה ולגופי החקירה למצות מהלכי חקירה נדרשים ולהאריך מעצר. סוללת עורכי דין שמסופקת באופן קבוע לפורעים, מסייעת להם להתחמק מאימת הדין - ומערימה על המערכת המשפטית, שמגלה אוזלת יד בעשיית דין עם הפושעים. הטרור היהודי הוא תוצר של מספר מאפשרים וגורמים תומכים - התמיכה הגלויה והרוח הגבית מההנהגה, אוזלת היד של גופי הביטחון בטיפול ביד קשה בתופעה, והפעולה האקטיבית של הדרג המדיני נגד הניסיונות של גופי הביטחון לאכוף. השילוב הזה - הוא שילוב קטלני.