אלה הבחירות הגורליות בתולדות המדינה", צועקים שלטי הרחוב, הבאנרים באינטרנט, המרואיינים ברדיו, המגישים בטלוויזיה. אני רק שאלה: איך בחירות יכולות להיות מכריעות, אם לפי כל הסקרים לא תושג בהן הכרעה?

אלה הבחירות הגורליות בתולדות המדינה", צועקים שלטי הרחוב, הבאנרים באינטרנט, המרואיינים ברדיו, המגישים בטלוויזיה. אני רק שאלה: איך בחירות יכולות להיות מכריעות, אם לפי כל הסקרים לא תושג בהן הכרעה? כשרבין ניצח את שמיר ב־1992 על חודו של מנדט, ההשלכות היו גורליות. כשנתניהו גבר על פרס ב־1996 על תער של אחוז, המדינה שינתה מסלול. אבל אם המגמה בסקרים תגבר, וגוש השינוי יתרחק מ־61, הברירה תהיה הקמת ממשלה רעועה תוך הפרת צרור נאה של הבטחות בחירות ליבתיות. הכרעה מושגת כאשר גוש נחוש משיג רוב, ומתגבש למחנה יציב לשנים. כאשר אוסף אקלקטי של מפלגות חובר להצבעה אחת בכנסת, לא קוראים לזה הכרעה, אולי קומבינה זמנית. מי שלא מאמין, מוזמן להיזכר בהרפתקת ממשלת השינוי, איך התחילה ואיך הסתיימה. ההתפתחות המשמעותית עם סגירת הרשימות, לפיכך, היא מיזוג מפלגתו של חילי טרופר ברשימת איזנקוט. זה היה מכרז פנים־גושי בין ישר! לביחד, אבל עם השלכות משמעותיות על היום שאחרי הבחירות. חברי "בית ציוני" הרי התחייבו בעבר שלא ייתנו יד לממשלת מיעוט, גם אם זו מושבעת בהימנעות המפלגות הערביות. המתווה של איזנקוט מזכיר קצת את מה שקרוי בהלכה "איסור אמירה לגוי". אתה בשבת במלון ברומא, מת מחום, ולידך איטלקי. אסור לך להגיד לו "תדליק את המזגן" כי זה חילול שבת. אתה כן יכול להגיד: "חם כאן לאללה", בתקווה שיבין מעצמו. זה בגדול מתווה איזנקוט: לא ננהל משא ומתן עם עבאס וטיבי ונדרוש "תצביעו בעדנו", רק נגיד "אם ביבי לא ייפול, זה עליכם". רק אחרי הבחירות נדע אם פירוט התוכנית בפומבי בנושא היה אומץ או טיפשות. אבל ההיגיון שמאחוריה הוא לתת למצביעים תקווה למהפך, שתאפשר לגשר על שבועות קשים בסקרים, והשבוע החולף בהחלט היה כזה. שיחות האיחוד התמקדו בפער הזה בין השניים. הרי טרופר עצמו היה אחד מאלה שסיכלו הקמת ממשלה דומה בראשות גנץ בשנת 2020. ברור לכל בר דעת מה המשמעות לגבי סיכויי הקמת ממשלה כזו עם ההיסטוריה שלו, כמו גם העובדה שאיתו באים אליסף פרץ ושירה שפירא, אם שכולה ואח שכול ממי שנרצחו בידי הארגון שאיש מהח"כים הערבים לא מוכנים להגדיר בשם המתבקש "ארגון טרור". נראה שמרחב ההסכמות הושג בהבנה כפולה: אחת, איזנקוט יעשה כמעט כל מאמץ להרחיב את הממשלה. לא נתניהו ראשון, אבל אולי שני. לא הליכוד אז אולי וינטר, או סמוטריץ'. כל מה שיאפשר להרחיב את בסיס הממשלה. ואם לא, הכוונה תהיה להשביע ממשלת מיעוט אבל לא כפרויקט ארוך טווח, אלא לזמן קצר, או עד שהקואליציה תורחב או עד הבחירות. ההצדקה הפומבית תהיה שאם ממילא הולכים שוב לקלפיות, אז כל השאלה היא אם זה תחת ממשלת מיעוט של נתניהו או של איזנקוט. הבעיה העיקרית בתרחיש היא השותפים. ליברמן ובנט הרי כבר הבהירו שיסרבו להצטרף למהלך כזה. נכון, הם כבר עשו זאת ב־2021 ואז הקימו קואליציה עם רע"מ. אבל הפעם ישנו גם אינטרס פוליטי. מדוע שליברמן יסכים לחטוף את כל האש על הפרת ההבטחות כדי להמליך בגילו הלא צעיר את איזנקוט, שיחסית זה מקרוב בא? כנ"ל בנט. הרתיעה מכך תגבר במיוחד אם יהיה ברור שמדובר במהלך זמני לצורכי הפרדת נתניהו מהתואר "ראש הממשלה". מעבר לדיון בשאלה אם הנזק שייגרם מברית כזו לא ייתן לנתניהו את הבחירות הבאות, האם הם ייתנו לאיזנקוט לנהל קמפיין ממשרד ראש הממשלה ולשתות להם את הצורה? כידוע, טרופר תרם כליה, הם לא מתכוונים לתרום את גופם למדע. הלקח מפרשת בנט וששת המנדטים לא הופנם במלואו. הוא הפך ראש ממשלה לא בגלל כישורי פוקר - שבוודאי יש לו - אלא כתשלום על הפרת ההבטחה. יתר שותפיו היו מחויבים להחלפת נתניהו, והוא לא. הפעם מדובר בליברמן, שמצהיר שלא יסכים להקים קואליציית מיעוט כזו. אם לא יהיו 61 מנדטים, האם מתווה איזנקוט, במקרה הטוב, יקים את ממשלת ליברמן? לטור המלא >> israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/214…