פוסט שנכתב מהלב והלוואי שאצליח לעזור אפילו לאחד/ת.
פוסט שנכתב מהלב והלוואי שאצליח לעזור אפילו לאחד/ת. יש משהו שאני לא מצליחה להוציא מהראש. אנחנו מדברים על המלחמה, על החיילים שנפלו, על הפצועים, על מי שחזר הביתה. אבל מה עם אלה שחזרו - והמלחמה נשארה איתם? הלומי הקרב. הפצועים שאי אפשר לראות. מבחוץ הם יכולים להראות בדיוק כמו כולנו. הם יוצאים לעבודה, נוהגים, מחייכים, מדברים, חלקם מגדלים ילדים. אבל כשכולם הולכים לישון - אצל חלקם המלחמה רק מתחילה. הרעשים. המראות. הריחות. החברים שאיבדו. הפחד. הזיכרונות שלא מרפים. ורק בשבוע האחרון דווח על שישה מקרי התאבדות מאז המלחמה!!! שישה. אל תתנו למספר הזה להפוך לעוד כותרת שחולפת לנו מול העיניים🙏 מאחורי כל מספר היה אדם. מישהו שאהבו אותו. מישהו שחיכה לו בבית. משפחה שלמה שנשארה עכשיו עם השאלה: האם יכולנו לראות? האם יכולנו לעזור? וזו בדיוק הנקודה. לא תמיד אפשר לראות את הכאב. אבל אפשר לבחור לשאול. אם אתם מכירים לוחם שחזר מהמלחמה, אל תסתפקו ב"הכל בסדר?" כשהתשובה היא "כן". תשאלו שוב. תתקשרו. תשבו לידו. תקשיבו. ולא, אתם לא צריכים לדעת מה להגיד. לפעמים מספיק שמישהו ידע שהוא לא לבד. כי מי שנלחם בשביל כולנו לא צריך להמשיך להילחם לבד. המלחמה אולי נגמרת בכותרות. אבל עבור חלק מהלוחמים - היא ממשיכה בכל יום, בתוך הראש, בתוך הגוף, בתוך הלילות. בואו נתחיל לראות את הפצועים שלא רואים. לפני שיהיה מאוחר מדי. 🇮🇱 מי שנלחם בשביל המדינה - מגיע לו שהמדינה והחברה יילחמו עליו בחזרה!!!! אני מצרפת לכאן מספר חשוב ומציל חיים: 📞 *נפש אחת – 8944 קו התמיכה הנפשית של אגף השיקום במשרד הביטחון. 24 שעות ביממה | 7 ימים בשבוע. אם אתם או מישהו שאתם מכירים נמצאים במצוקה - אל תישארו עם זה לבד. תפנו לעזרה. ממני, מורן ❤️